אופיום להמונים

כתיבה היא אמנות מבחינתי, יש אנשים שרוקדים, ששרים ויש כאלו שכותבים. זה ביטוי ושחרור שבלעדיו סביר להניח שפשוט לא הייתי מפסיקה לדבר לרגע. עד לא מזמן הכתיבה כשלעצמה סיפקה אותי, גם כאשר רק מעטים היו קוראים אבל לאחרונה אני מרגישה צורך להיחשף. הבעיה היא כזו, אני פחות או יותר נולדתי באוניברסיטה וכתוצאה הכתיבה שלי היא מסויימת מאוד ומכוונת לקהל יעד מאוד מצומצם וסנוביסטי, פרופסורים וכותבים אחרים בעיקר. אז איך אני מרחיבה את מאגר הקוראים שלי? השאלה הזו מעסיקה אותי לאחרונה.

בעלי והחבר הכי טוב שלי, הוא מוזיקאי והוא נאבק עוד הרבה לפניי, בסוגייה הזו בדיוק- איך אני נשאר נאמן למוזיקה שלי, שהיא הביטוי שלי, נקודת המוצא, נקודת הגדולה והנקודה בעתיד אליה אני שואף וגם גורם לאנשים לשמוע אותי, שזה חלק חשוב של ההגשמה. כולנו מכירים את זה כי כולנו אמנים, האנושות מטבעה שואפת לבטא את עצמה ואת ההוויה הייחודית שלה בעולם.

במהלך לימודי המוזיקה שלו, אחד המורים ייעץ לו להיכנע להתמסחרות, לא לתת לבעייה הזו להכשיל את סיכויי ההצלחה שלו. לא לדון את גורל הכשרון שלו לחיי נצח במגירה מאובקת בחדר האחורי בביתנו, לו אנו קוראים באופן סמלי ביותר- "חדר תרבות". כפילוסופית וחוקרת תרבות פוסטמרקסיסטית, אני מבינה את העצה הזו, את הסיבות שניסחו אותה ואת השלכותייה מרחיקות הלכת, יותר מידי מקרוב.

 אדורנו והוקהיימר אמרו שהחופש האמנותי היחיד הוא החופש למות מרעב. בכך אין ספק, אבל מהניסיון האישי שלי אפשר לראות שהבעיה היא אפילו יותר טוטאלית. אני שרויה בקונפליקט וקרובה לקרוס תחת הלחץ של "המכנה המשותף הנמוך ביותר" ואני אפילו לא עושה את זה ממניעים כלכליים, אני רק רוצה שיקראו. מה זה אומר? זה אומר שבכדי להגיע למצב שאנשים בכלל יקראו אני צריכה להתנסח באורח פופוליסטי ולתרגם את הרעיונות שלי לאמירות חלקיות ושטחיות.

אבל למה? בגלל שאנשים הם מטומטמים? לא. וזה מה שעצוב, שאנשים הם לא מטומטמים הם פשוט מורגלים לטמטום. 

איך קרה שהתרגלנו לטמטום, מי הרגיל אותנו לטמטום הזה ואיך זה שאנחנו בו זמנית מורגלים לטמטום ולא מטומטים?

כולנו מרגישים בכך שהתרבות היום היא לא רק פסולת אלא פסולת ממוחזרת, אחידה אשר איננה דורשת מאיתנו מחשבה. תחשבו על זה, ראיתם פעם קומדיה שלא הבנתם איזושהי בדיחה? חשבתם על זה פעם שאולי זה לא הגיוני שמתוך שלל של בדיחות אנחנו לא מפספסים אפילו אחת? הרי בחיים אנחנו לא תמיד תופסים את אותם הדברים כקומיים ואנשים כאלו לא מבינים את סוג ההומור של אנשים כאלה. שמעתם פעם שיר ברדיו שלא בעל מקצב קליט, בנוי מבית שחוזר על עצמו ושבן בערך שלוש דקות?

אז איך יכול להיות שהתרבות היא כזו אחידה, כזו ירודה, כזו ממוחזרת וחסרת ייחודיות, שאנחנו לא אחידים, ירודים, ממוחזרים וחסרי ייחוד ושבכל זאת אנו ממשיכים לצרוך את התרבות הזו בכל רגע פנוי?

כדי לענות על השאלה הזו אני חייבת לדבר על "חרושת התרבות". זה מושג מורכב ועשיר אבל אני אנסח אותו די בגסות- בחברה הקפיטליסטית בת דורנו יש הירארכייה כלכלית מאוד מצומצמת, אילי הנפט והספנות בעיקר וכל כלי התקשורת נמצאים בבעלותם, הטלוויזיה, הקולנוע,  הרדיו עוד מחזיק קצת מעמד ואפילו האינטרנט (אם כי במובן אחר שאני לא אדון בו עכשיו). כל תוצרי התרבות שזוכים לחשיפה מסויימת חייבים לעבור דרך הערוצים האלו, כלומר כל תוצרי התרבות שמגיעים אלינו, עוברים תחת פיקוח של נציגיה ופקידיה של בעלי ההון. היישויות האלו מאשרות רק את התכנים שמשרתים את האינטרסים של הממונים עליהם ורק באופן שמשרתת אותם. התוצאה היא התרבות כפי שאנו מכירים אותה היום. התופעה הזו מכונה בפי הפוסטמרקסיסטים- "חרושת התרבות".  

כמובן שיש אמנים שיוצרים במקוריות, אוונגרדיות ואינטלקטואליזם אבל התעשיה לא קונה את זה ולא משדרת את זה. אמנים אשר אינם מעוניינים או אינם מצליחים, לתרגם את היצירות שלהם לקהל היעד הזה, נותרים עם בחירה קשה: להיכנע או למות מרעב או במקרה שלי, להיכנע או לעבוד במשהו אחר ולכתוב למגירה המאובקת בחדר תרבות שבקצה ביתנו.

התירוץ הערמומי והאכזרי של חרושת התרבות בנוגע לתוצרי התרבות הירודים שהיא מייצרת היא זו: תעשיית התרבות (או בשפה עממית- הבידור) היא עסק מסחרי אשר פועל ממניעים כלכליים ולא מאיזו תפיסה רומנטית ואידיאליסטית של תרבות ואמנות. הערוצים הפרטיים מעוניינים בצבירת מרבית המנויים והערוצים הציבוריים מעוניינים ברייטינג גבוהה כדי למכור זמן פרסום. אז כדי להרוויח כסף, צריך צופים, מאזינים, קוראים- צרכני תרבות וצריך כמה שיותר מהם.

כך "המכנה המשותף הנמוך ביותר" הפך לקהל היעד של כל תוצרי התרבות בכללותם, כדי להגיע כביכול אל מרבית צרכני התרבות ואלו התוצרי תרבות שהקהל הזה רוצה. כלומר, התרבות נראית כמו שהיא נראית מכיוון שכך נראית החברה. כך החרושת מטילה את האחריות על החברה כצרכני התרבות. הרי, לכאורה עסק מסחרי איננו אלא מייצר היצע לביקוש אשר קדם לו. באמצעות האידיאולוגיה הכלכלית בלבד הזו, התעשייה מצדיקה, מתרצת ומתנערת מהאחריות על כל תוצריה בטענה שזהו מענה ניטראלי לביקוש של החברה ובכך הופכת בערמומיות את הקערה על פיה. כפי שאתם רואים כאן, החרושת אפילו משתמשת באידיאולוגיה המסחרית שלה כנגד הערות המבקרות את רמתם הירודה של התוצרים אותם היא מייצרת.

כלומר, ההירארכיה החברתית קבעה עבור המעמד הנמוך את תחום התעניינותו, את צרכיו התרבותיים ואת סף השכלתו, בהתאם לאינטרסים שלה! ועוד טענה בחוצפתה שאלו נובעים מן המעמד עצמו.

כך נוצר מעגל מניפולציה הרסני ביותר אשר מעצב באחידות ומדכא בסיסטמתיות וברציונליזציה טוטאלית את תודעתו של הפרט ולאחר מכן, מטיל עליו את האשמה ומתנער מאחריות. הפרט, אשר מקבל את כל האינפורמציה שלו מסוכנויות מרובות של אותו המקור האחיד שהנו ההירארכיה הכלכלית הגבוהה ביותר, איננו מודע להיותם של אלטרנטיבות מחשבתיות ועל כן איננו מתקומם כנגד טענה זו שאיננה אלא תירוץ אכזרי.

אבל אם זה לא נכון, אז בכל זאת מה האינטרס של החרושת לייצר כזו תרבות? בעלי ההון תלויים בתודעה המדוכאת והמנוכרת של מעמד הפועלים, אחרת הם עלולים לערער על חוסר השוויון והם עושים שימוש בחרושת התרבות, שהנה בבעלותם, על מנת לדכא ולנכר אותה. מטרתה להסיח את דעתם ולכוונה למחשבות המעצימות את תודעתם המנוכרת של הפועלים במעט שעות הפנאי שלהם כדי שחלילה לא יפתחו זקיק של מחשבה חתרנית.

התרבות מאז ומעולם שימשה לשיקופה והצדקתה של המבנה החומרי. כולנו שמענו את האמירה המפורסמת, "ההיסטוריה נכתבה על ידי המנצחים" וזה תקף לכל תחומי התרבות. מאז ומעולם "המנצחים" קרי, בעלי הממון, בני המעמד החברתי הגבוהה, בני המוצא האתני הדומיננטי, המין הגברי, דאגו לחוקק ולהנציח את עליונותם בתרבות. אם כן במובן הזה, חרושת התרבות של ימינו רק ממשיכה בלינאריות את המסורת התרבותית המסוכנת הזו. אולם החידוש הוא שהיא עושה זו ביתר אפקטיביות מבעבר והופכות את המגמה הזו לטוטאלית וברוטאלית מאי פעם- עד שמדובר בכוח שאין להימלט ממנו. מה שמאפשר זאת היא- הטכנולוגיה.

הטכנולוגיה מעצימה את כוחה של התרבות באופן קיצוני בכך שהיא מייצרת ומפיצה אותה בעלות נמוכה וכן בכמות בלתי נדלית ומהירות מסחררת, אשר מאפשר את הנכחתה של התרבות המנכרת בכל פן של חיי הפרט. התרבות הופכת לחסרת גבולות ומעצורים, היא מקיפה את כל היבטי החיים של הפרט וחודרת למחשבותיו. התוצאה היא מעין מטריקס שהאדם כלוא בו מבלי לדעת שהוא כלוא. כיום כל אדם קם בבוקר וקורא עיתון, נוסע לעבודה עם רדיו ומבלה כל רגע פנאי מול הטלוויזיה או בשוטטות אינטרנטית. התמונות עוברות בקצב מסחרר ויכולות המימזיס של המדיום, כופות על הצופה צפייה סבילה, שקועה ומשרה עליו מעין טראנס אשר מסיח את דעתו ממחשבותיו. זו הסיבה שישנם אנשים שכבר עזבו את הפוסט הזה, הרי זהו זמן הפנאי שלכם נכון? בזמן הפנאי משתיקים את המחשבות, נחים מהרצינות ומהמאץ המחשבתי של יום העבודה הארוך. אבל תחשבו לרגע עד כמה העבודה שלכם באמת דורשת או אפילו מאפשרת, מחשבה ביקורתית, מקורית, רדיקלית וחופשית.

התשובה היא כמעט שלא. חשבו על הפועל אשר מבלה את מרבית חייו במפעל בו הוא ממלא תפקיד של בורג באחת המכונות אשר מייצרת את אחד החלקים של תוצר כלשהו שוב ושוב. רובנו לא עובדים במפעל, זהו תיאור של הקפיטליזם הצעיר יותר, אולם תשקלו לרגע האם ההבדל בין המשרד למפעל ובין הפועל לביניכם, הוא כל כך גדול.

אפילו במקצוע שלי, הוראה, אשר נחשב לאחד המקצועות המספקים והממלאים יחסית, ההבדל איננו ניכר. חשבו על מורה אשר מבלה בממוצע שלושים שנות חיים בלימוד אותם התכנים. כמה פעמים הוא דיבר על אותו הנושא, כמה פעמים הוא אמר את אותן המילים. חשבו כמה פעמים אתם מסוגלים ללמד את הא'- ב' לפני שזה יהפוך לפעילות רפיטטיבית, חסרת מחשבה מאומצת, הנעשית מתוך הרגל ובאופן אוטומטי. אחר כך אנחנו חוזרים הביתה, ומתוך הרגל לחוויה המטמטמת של חיי העבודה שלנו, פונים לתרבות אשר בעלת אותו האופי הרפיטטיבי וחסר המחשבה.    

במידה שהתרבות המוצעת לנו בשעות הפנאי הייתה רצינית, ביקורתית ומעוררת מחשבה עצמאית, יכול להיות שהיינו מערערים על התפיסה המקובלת, על פיה- "אלו החיים, אין מה לעשות". אולי אנשים יבינו שהדברים יכולים להיראות אחרת, שהקפיטליזם הוא לא בהכרח המציאות, אלא המציאות ש"המנצחים" יצרו ומעוניינים לשמר.  חיי יומיום שכאלו מחייבים דיכוי ושליטה במחשבותינו, אחרת יבינו כולם במהרה את חומרת מצבם, את היעדר המשמעות שבחייהם, את חוסר היכולת להגשמה עצמית ואת היותם מנוצלים. מהסיבה הזו ובאמצעות הטכנולוגיה המתקדמת בלי הרף, התרבות הפכה ל-"אופיום להמונים".   

אני בכל אופן, לא נכנעתי לחלוטין למכנה המשותף הנמוך ביותר (לפחות לעכשיו) ואולי מתוך נאיביות, אני בוחרת לכתוב לאנשים חושבים, מקווה שתקראו ותגיבו J