הבוקר, התעוררתי, נסחבתי לחדר אמבטיה לצחצח שיניים, המראה עוד הייתה עכורה מאדי המים של המקלחת של אורי (בעלי). הזדהיתי עם המראה הזו ועם האופן שבו היא הציגה את השתקפותי- הרגשתי מעורפלת וזגוגה. עכשיו אור שמש האפרורי חודר דרך התריסים המאובקים, מאיר בזווית אלכסונית את החצי הימני של הסלון ונוחת בעצלנות עיקשת על ארונית הספרים הבלויים.
הכנתי קפה והצצתי בשעון- אחת עשרה ורבע, מציפה אותי תחושה חזקה של בזבוז. בין כה אי אפשר לעשות שום דבר באור שכזה, אני אאלץ לחכות לערב היום. אני שותה את הקפה, שיצא קצת חלש ובוהה בשולחן הספרים ובקומפוזיציה הערפילית של אור ואבק המאיר עליו. פתחתי בהרהורי הטיפוסיים.
מה פשר התחושה הזו שהשתלטה עלי לפתע, מין הרגשה של עירפול, עייפות א-פיזית, כאילו הכול סתום, דרך ללא מוצא. מאיפה נוצרה לפתע ההרגשה הזו, מאין היא נובעת?. אני מחפשת את התשובה בתריסים המאובקים ובשני צדדי המתרס של הגבול הדרמטי שהם ציירו באור וצל, בסלון. אני מחפשת את מקור ההרגשה הזרה הזו בספרים הסגורים, בשולחן הזכוכית ובקפה החלש שמונח עליו.
אני תוהה אם יכול להיות שההרגשה טמונה שם, באובייקטים האלו. אם אני אסע לעיין ב- Being and Time של היידגר וללגום קפה חזק באיזה בית קפה מואר, התחושה הזו תחלוף ממני?. אבל לא מסתדר לי שהלך הרוח שלי נמצא בתוך חתיכות הפלסטיק שמשמשות כתריסים, או בזכוכית ממנה עשוי השולחן. המחשבה שמקור נביעתו של רגש שעובר עלי, הנו שכבת אבק, גורם לי לגיחוך.
הרבה יותר סביר שהלך הרוח המעורפל והמוזר הזה נובע ממני- מבפנים. קל יותר לתפוס שהרגש הפנימי, הוא שמעצב ומשפיע על האופן שבו אני רואה את החדר וטועמת את הקפה. יחד עם זאת, הדברים עדיין לא מתיישבים אצלי עד הסוף. הרי, לא זימנתי את ההרגשה הזו, לא חשבתי עליה, לא ציפיתי לה וגם לא החלטתי מתי היא תחלוף. ההרגשה התגנבה לאט לאט ובערמומיות כמו גנב בלילה, כמו שפעת. יש גם רגשות שמפתיעים אותנו בבת אחת כמו אורח לא מוזמן.
לכך שאין ביכולתנו לשלוט ברגשות באמצעות המחשבה, ניתן למצוא המון דוגמאות אינטואטיביות. הרבה מאיתנו רוצים ומנסים להיות שמחים אך נכשלים. למרות ניסיונות רבים לשנות את דפוסי המחשבה באמצעות פסיכואנליזה, אימונים אישיים, ספרי עזרה עצמית ושכנוע עצמי, המלנכוליה לא מתפוגגת. קרה לכם פעם שהחלטתם לכעוס על מישהו אבל לא הצלחתם או שהחלטתם לסלוח למישהו, אבל לא הצלחתם להיפטר מהטינה והכעס? כשהרופאה אומרת לנו שבעיותנו נובעות מלחץ, למרות ההבנה ברציונאל, אנו נקלעים למצב פרדוכסלי, בו הלחץ שלנו מחריף.
אז אם לא מבפנים ולא מבחוץ, מהיכן נובעים הרגשות שלנו, בעקבות מה הם מופיעים ובעקבות מה הם חולפים. לקראת סוף הקפה, אני נזכרת במשל סיני עתיק שהנו בו זמנית מזעזע לחלוטין וגם משעשע לא פחות:
איש אחד מגיע חזרה לעיר הולדתו בעקבות ידיעה מצערת כי אביו מת. בכניסה לעיר פוגשים אותו חבריו והוא מבקש מהם לקחת אותו למקום הקבורה של אבא שלו. לאחר הליכה ממושכת הם הצביעו לעבר צד הדרך ואמרו כי כאן אביו קבור. האיש נפל על ברכיו והתאבל על אביו, לאחר כמה דקות חבריו אמרו לו שהם סתם עבדו עליו ושזה לא באמת פה, זה בהמשך (:. לבסוף כשהם הגיעו למקום הקבורה האמיתי, האיש לא בכה כלל.
למרות שנתקלתי במשל הזה לפני שנים, עכשיו ברגע זה, הוא מקבל משמעות חדשה עבורי. הרגש של האיש הזה לא נבע מבחוץ, מכיוון שכשהוא עמד במקום הקבורה השקרי, הוא בכה. הרגש שלו גם לא נבע מבפנים, מכיוון שכשהוא עמד במקום הקבורה האמיתי, הוא כבר לא הצליח לזמן את הדמעות והצער.
אני כבר בכוס קפה השני שלי לבוקר המתארך הזה, אז כדאי שאני סוף- סוף אומר שהיידגר מציע שהרגשות נוצרים במפגש שלנו עם העולם, כלומר בבמקום שבו הבפנים והבחוץ מתנגשים זה בזה. מי שמכיר קצת את היידגר יודע שהמפגש שלנו עם העולם, הוא תמידי, הוא מתאר את ההוויה האנושית כ- "ההיות בתוך" (העולם). הקיום האנושי הוא לא בואקום, אני נזרקים אל תוך מרקם של הוויה עם היוולדותנו ועד מותנו אנחנו שקועים בו והוא בנו.
הלכי הרוח נוצרים במפגש שלנו עם העולם ואנחנו תמיד נמצאים במפגש עם העולם, לכן אנו תמיד נמצאים בהלך רוח כלשהו, אין רגע אחד שבו אנחנו נטולי רגשות. גם אם אנחנו מצליחים לשנות את הלך הרוח שלנו, נאמר אם אני אקום עכשיו ואסע לבית קפה יכול להיות שאני אפטר מההרגשה המעורפלת והעצלה, אולם אני אעשה את זה על ידי מעבר להלך רוח אחר, בהיר ופרודקטיבי למשל. אנו אף פעם לא חופשיים מרגשות!!!
עכשיו מעניין אותי משהו אחר, אני שואלת את עצמי (ואתכם)- למה בעצם אני הבנתי, פירשתי וחשבתי שהמראה היא מעורפלת, שהאור המאובק הוא עצל וכיוצא בזה? מאיפה נבעה ההאנשה הזו שעשיתי לאובייקטים הדוממים סביבי?
כמובן שהתשובה היא שאני נמצאת בהלך הרוח כזה, אני מרגישה מעורפלת ועצלה ולכן כך אני חווה את ההוויה שלי. יש כאן משהו חשוב- הרגשות שלי מעצבים את המחשבה שלי, את האופן שבו אני תופסת, מפרשת ומבינה את העולם. זהו לב העניין- אם הרגשות קודמים ומעצבים את המחשבה ואם אני לא שולטת ברגשות האלו, אז לוגית, אני לא שולטת גם במחשבות שלי ומכאן אין לי שליטה על ההוויה שלי.
רובנו מתכחשים להיותנו נתונים לחסדי גורלנו הרגשי, אנו מוטרדים כשהלכי רוח התוקפים אותו באופן פתאומי, אנחנו נוטים שלא לקבל את מצבנו הפאסיבי, לכן אנו מתכחשים לו ובוחרים לתפוס את מחשבתנו כקודמות ושולטות בהלכי הרוח. ההכחשה להוויה כפי שהיא, קרי, נשלטת באופן טוטאלי על ידי הלכי רוח, הנה אופן ההתמודדות המצוי.
עבור אדם השרוי בהכחשה (שהנה בעצמה רגש), ההתקפות של הלכי הרוח, הנם בעיה הניתנת לפתרון על ידי שינוי דפוסי מחשבה או שינוי דפוסים חיצוניים. הראשון מתבטא בפסיכולוגיה, באימון אישי ובספרי עזרה עצמית למיניהם. השני מתבטא בהחלטות כגון התפטרות ממקום עבודה, ניתוק מערכת יחסים, מעבר דירה וכיוצא בזה.
(חשוב לי לומר שאני לא טוענת שהפסיכולוגיה על כל נגזרותיה היא אימפוטנטית או בלתי רלוונטית, הפסיכולוגיה מצליחה ללא ספק להנחות אותנו במרחב התמרון הקטן שיש לנו בתוך הוויתנו הרגשית. אין ספק או יש ספק מועט בכך שיש ביכולתה לעזור לנו להרגיש טוב יותר וזוהי גם מטרתה. הטעות של הפסיכולוגיה או הביקורת אשר עולה כאן כלפיה איננה מתייחסת לתוצואותיה, אלא להנחתה המקדימה שאנו בראש ובראשונה יצור רציונאלי).
אם אנחנו תמיד בהלך רוח, אשר לא נובע מבפנים ולא נובע מבחוץ, קרי, לא בשליטתנו ואם הלכי הרוח הם שמעצבים את ההוויה שלנו, לרבות המחשבה שלנו, אז- יש לנו חירות? יש לנו חופש כלשהו להחליט החלטות מוך מחשבה אימננטית נטולת הלכי רוח, יש מקום לדבר על אפשרותנו לעצב את ההוויה שלנו בעצמנו ולא מתוך רגש?
השאלה הזו, אותה אני מכנה, שאלת הדטרמיניזם הרגשי, הינה הסוגייה שבה אני אעסוק בסמינר האחרון שלי ל M.A. אם התחברתם ויש לכם דוגמאות מהחיים שלכם או מתחום הספרות והקולנוע, כמו גם עם לא השתכנעתם ויש לכם ביקורת, אז בוא תגיבו ותעזרו לי להעשיר את הרעיון. חוץ מזה, תרגישו טוב, לא שזה בשליטתכם J
